Novedades

מה היה קורה אילו הקונגרס הציוני היה מקבל את הצעת אוגנדה, ומדינת ישראל הייתה קמה באפריקה? האם הייתה אז שואה? סכסוך על שטחים? איך היה נראה השטח בין הירדן לים במזרח התיכון? האם יהיו שם יהודים? ובישראל המוקפת בכושים איזה ישראלים יגדלו ואיזה יהודים? "הרצל אמר" הרומן החדש, השנון ומלא ההומור של יואב אבני, מחבר רב המכר "שלושה דברים לאי בודד", עונה על השאלות הלאה. ב-"הרצל אמר" ישראל הוקמה באפריקה ובשנת 2005, עשר שנים לארח רצח רבין היא סוערת על רקע תוכנית ההתנתקות משטחי שבט המסאי ופינוי יישובים ותיקים ככפר דרום ונווה-באובב.

הספר הזה הוא דיווח ישיר מהחלל הפנימי, כפי שנצפה במסעותיי, ביניהם ואחריהם. כתבתי אותו עבור הסקרניות, הכמהות, ההרפתקניות, והמתעניינות שלא בהכרח מתכוונות לצאת בעצמן למסעות דומים. כל מסע דורש אומץ. כל סיפור מסע דורש התגברות על מבוכה ופחד. אולי זה אותו הדבר. חמש נשים (ועוד כלבה אחת) יוצאות למסע, כל אחת בדרכה. הן לא יוצאות לחפש את עצמן, הן יוצאות למצוא את הבלתי מוגבל. כדי להצליח לפרוץ גבולות הן נעזרות בכל מה שיכול לספק להן מידע חיוני, שיטלטל את תפיסת העולם השגורה. המסעות שלהן פסיכדליים, גשמיים, מיסטיים, פילוסופיים: מילים גדולות, שמתחילות במצוקה רוחנית אנושית, שאי אפשר להחניק עוד.

זפיך צומחים מעור הלחי,/ משלש של סדין מנשם על עצם הלסת,/ ריסיך רועדים ברגע/ בו חודר האור את צמרת הארן,/ את האויר המר,/ את הזגוגית,/ את חלומותיו המסכסכים בשערי./ האור הכל יכול הסתולל בנשימותיך הכבדות./ ישנת כפי שרק אתה/ יכול: סופג את האור, מחליף את כל תאיך/ שקוע בבארות שכחה, מקפל וזוכר./ הדבר היפה בעולם הוא געגוע,/ קוי המתאר של שנתך.

דמות בדיונית שרוצה לנקום בסופר שהכניס אותה להיריון והדביק אותה באיידס, יוצר שנפטר מניתוח פשוט ומספר את סיפור חייו ואהבתו לרקדנית שרצתה להיות משוררת, פילוסוף יווני שמצייץ בטוויטר, כותב ישראלי מתוסכל בברלין שלאחר האפוקליפסה מגלה את גיבור ספרו הקודם יושב לידו בבר, סופר מזדקן ומוכר את נשמתו לשטן... דמויות אלו ועוד רבות אחרות ממלאות את דפי קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף. כולן מכרסמות בשוליו של עולם הספרות, מידפקות על דלתו ומבקשות במפגיע להתקבל, להיאהב, להיראות, על אף ועל כל פגמיהן.

קובץ הסיפורים 'רץ' הוא ספרו הראשון למבוגרים של דויד גרוסמן, יליד ירושלים (1954), לאחר 'דו-קרב', ספרו לילדים. גרוסמן החל לפרסם את סיפוריו בכתב-העת 'סימן קריאה'. עוד לפני פרסומו של הספר כבר צוין גרוסמן על-ידי רבים (דן מירון, אורי ברנשטיין, מנחם פרי ואחרים) כסופר הראוי לתשומת-לב רבה ביותר. מיד עם פרסומו הפך הספר לרב-מכר, ודויד גרוסמן, שהיה עד אותה עת אנונימי, נעשה באחת סופר מוכר ומוערך.