יאיר גולן השתמש במילה "תחביב", מה אתם יודעים. אז יאללה - לגיליוטינה. בלי כתב אישום, בלי משפט, בלי עדי הגנה, בלי טיעונים לעונש. התופעה הזו פשוט מדהימה והיא התחילה עוד עם יצחק רבין (לפחות בזמן המודרני). הצד השמאלי-מרכזי של המפה הפוליטית לא מסוגל להתאחד מאחורי מנהיג נחוש אחד, וכשמתגלה כזה, הנחשים ממהרים להכיש אותו. וגם אם נניח בצד את המילה "תחביב" (לא כל אחד יודע למצוא בכל משפט את הביטוי שימצא חן בעיני כולם) - מה בסך הכל יאיר גולן אמר? שישראל מנהלת מסע הרג אכזרי, המוני, חסר עכבות, הרס חסר אבחנה והרעבה - מנוגד לחוק הבינלאומי ולאנושיות בסיסית – ובמקביל לא מציעה כל אלטרנטיבה. וזו אמירה מעודנת ואפילו חלבית בהשוואה לטירוף שמגיע משורות הממשלה והקואליציה. אבל עבור הצד שלנו הוא עבר את הגבול. אין לנו תקנה. מוזמנים למונולוג שהוקלט באולפן הרצאות מהכורסא

מהזווית שלה, כישראלית שהיגרה עם משפחתה לברלין לפני קצת פחות משנה, מרגישה קרן הבר את הלחץ הולך ומשתחרר, למרות שהיא מעורה לחלוטין במתרחש בישראל ברמה היומיומית. וזו תחושה שונה לגמרי. היא מודה שמדובר בתחושת שחרור מבורכת, למרות שכמו שכולנו יודעים: גם אם נצא מישראל, ישראל תישאר בתוכנו. וכמו כל מי שנוסע לתקופה, אפילו קצרה, גם המהגרים - החדשים והוותיקים - חווים תחושה אמביוולנטית בנוגע לאירועים כאן. מצד אחד, למי שנשאר לחיות כאן, גם אם קשה, אנחנו יודעים שזה מה שיש. אלה החיים שלנו. רוב הזמן אנחנו חיים בעין הסערה כשהכל מסביב סוער - בעוד שהישראלים שחיים מחוץ למקום הזה רואים את הטירוף כפי שהוא מתרחש באמת. ובנוגע לריפוי האפשרי, לשיקום בסוף הדרך, ניסינו להבין אם הלקח ההיסטורי של גרמניה וברלין עשוי להיות רלוונטי לישראל שמאבדת את עצמה לדעת. ובכן, לא בטוח שאפשר להשוות, לא ברור אם זה יהיה אפשרי

בשעות אלה מסתיים המסע הגדול של הנשיא טראמפ למדבריות ערב, וגם האורחת הקבועה של הפודקאסט, ציפי שמילוביץ', מתקשה להיזכר במחזות דוגמת אלה שהיינו עדים להם בשבוע האחרון. סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות קיבלו את פניו של מנהיג העולם החופשי (עדיין?) במחוות שספק אם נראו אי פעם. טראמפ מאדיר את השותפים הישנים-חדשים שלו, חותם על עסקאות בעשרות ומאות מיליארדים, נהנה ממחוות מופרכות בסגנון אלף לילה ולילה ובפועל מסמן את העולם החדש שלו: לא עוד אירופה או המערב בכלל, תשכחו מהדמוקרטיות הליברליות החופשיות והחילוניות - יחי המלכויות, הנסיכיות והאמירויות הרודניות ועתירות הכסף. וישראל? תודה ששאלתם; ישראל יוק. ושוחחנו גם על פלייאוף ה-נבא שמתקרב לשיאו, בצל הטרגדיה הספורטיבית של כוכב בוסטון סלטיקס ג'ייסון טייטום, שקרע את גיד האכילס וייעדר מהמגרשים לתקופה מאוד ארוכה

מרתק לצפות בתגובות ההמומות בישראל למעללי טראמפ ושינויי הכיוון שלו בכל הנוגע למזרח התיכון. מסתבר שכמו כל קודמיו, גם הוא איבד סבלנות לנתניהו בפרט ומאס בבעיות של ישראל בכלל. אין לו בעיה לשתף פעולה ולהישאר אדיש מול החלטות ממשלת נתניהו להמשך המלחמה לנצח והפקרת החטופים למותם, ובמקביל ובנפרד להמשיך במהלכים שלו לייסוד מזרח תיכון חדש - שישראל לא תהיה חלק ממנו. ועל הדרך עזה תישאר עזה, המשבר ההומניטרי יחריף וחלום הריביירה יישאר חלום. גבע קרא-עוז התייצב לשיחת צהרי שישי על פרשת קטארגייט, שגם אם חלקים ממנה חוקיים לכאורה, הסירחון מאיים לחנוק את כולנו. שוחחנו גם על הפוליטיקה המקומית, שהולכת ומתחממת לקראת נקודת רתיחה (בחירות?) שמי יודע מתי ואיך תגיע; על חוק הגיוס שלא יקרה ולא ישנה דבר ועל מלחמת הנצח והחיילים המתמעטים שיעמדו לרשותה. ובשביל שלא הכל יהיה שחור, גם קשקשנו קצת על פלייאוף ה-נבא הנפלא. מוזמנים להצטרף אלינו לעונג שבת

לפני יותר מארבעים שנה התגייסו כל מערכות המדינה להגן ולחלץ את השב"כ ממשבר קשה שאליו נקלע, בגלל התנהגות לוחמיו ובכיריו, בפרשת קו 300. לפני כמעט 30 שנה עבר השב"כ משבר קשה לא פחות, כשנכשל בהגנה על ראש הממשלה יצחק רבין וגם אז נעשו כל המאמצים להצילו ולשקמו. בימים אלה, בהיפוך מושלם, קמה המערכת הפוליטית והמדינית על השב"כ לכלותו. איתן בן דוד, מי שהיה בכיר בשב"כ, ראש האגף לאבטחת אישים, היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל בפועל, ראש מוקד הביטחון באירופה וראש המטה ללוחמה בטרור, מנסה להסביר את מצבו המורכב של השב"כ היום, מצבו הבלתי אפשרי של ראש השב"כ היוצא (השיחה הוקלטה שעות ספורות לפני הודעתו של רונן בר על פרישתו הצפויה ב-15 ביוני), על התפקיד המורכב של היחידה לאבטחת אישים, על חובת הסודיות והדילמות האתיות של המאבטחים. ואגב, ראש השב"כ לא יעצור שום ראש ממשלה ולא יוציא אותו לנבצרות. זה לא תפקידו וזה לא יקרה. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

העוקבים המתמידים וחברי קבוצות הווסטאפ שמחוברים לבכיר המוסד בדימוס דוד מידן - מי שכיהן כראש אגף "תבל" במוסד והשלים בזמנו את עסקת שליט - מקבלים מדי כמה ימים טקסטים נוקבים בענייני היום, כמעט שירה זועמת. הוא מרבה לכתוב על ראש הממשלה ולא חוסך שבטו גם מרעייתו. השיחה איתו נעה בין הפקרת שארית החטופים על מזבח הישרדותו הפוליטית ובעצם האישית של ראש הממשלה; על השערורייה הבלתי נתפסת של החדירה לכאורה מצד גורמים עוינים לקודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה בפרשת קטאר-גייט; על מצבו הבלתי אפשרי של ראש השב"כ המותקף (השיחה הוקלטה לפני שרונן בר הודיע על פרישתו הצפויה ב-15 ביוני) ועל נטישתו של בר בידי ראשי הארגונים האחרים(ובעיקר ראש המוסד) מול המתקפות שהוא סופג 24 שעות ביממה. ולמרות הכל, מידן אופטימי בנוגע לשיקום. זה ייקח הרבה יותר זמן מששיער עד לפני שנה שנתיים, אבל זה בכל זאת יקרה

מיד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה פרסמו הרבנים הראשיים אז (הרבנים עוזיאל והרצוג) מאמרים שעיקרם "לא עוד": לא יישא גוי אל גוי חרב ולא תהא עוד מלחמה... והניצחון הוא גם של הצדק והמוס וחירות האדם ברוח נביאי ישראל". ובכן, מסתבר שהמציאות הייתה מעט שונה. אולי תם עידן המלחמות הגדולות, אבל המלחמות עדיין איתנו ומתחוללות על פני כל הגלובוס כמעט. בימים אלה, 80 שנה אחרי שהסתיימה המלחמה שהייתה אמורה להיות הגדולה האחרונה, כתב ההיסטוריון וחוקר גרמניה פרופ' משה צימרמן, חבר ארגון יוצאי מרכז אירופה, מאמר שכותרתו: 80 שנה למלחמת העולם השנייה - מה הלקח של מדינת ישראל? שוחחנו על התהליכים שהובילו למלחמת העולם השנייה, על השאיפה הגרמנית להשמדת העם היהודי והמדינה היהודית שקמה בעקבות המלחמה ההיא, הלקחים מאותם ימים אפלים, הדומה והשונה בין אז (השואה) להיום (הטבח שביצע ארגון החמאס והתגובה הבלתי מרוסנת של מדינת ישראל), על לאומיות, לאומנות וגזענות. וכמו שסיכם פרופ' צימרמן את מאמרו: "ישראל נהפכה להיות מדינה שבה האמירה 'לנצח תאכל חרב' היא התורה הרשמית... עד כדי כך שניתן לומר שזאת התורה היוצאת מציון לעולם כולו, שכנראה התעייף מן השלום. האם זה הלקח הראוי כשאנחנו מציינים גם 80 שנה לשחרור אושוויץ?" מוזמנים לשיחה שמחברת את ההיסטוריה לאקטואליה

שנה וחצי אחרי אותו 7 באוקטובר, ושיחה אחרי שיחה כאן בפודקאסט ובכלל עוסקות באותם הדברים ואומרות פחות או יותר אותו דבר. אז לרגל מכתבי הטייסים וכל אלה שבאו בעקבותיו, דילמת המלחמה הפוליטית, הפקרת מעט החטופים שאולי נותרו בחיים וההשתוללות של הממשלה והצבא - חזרתי לפרופ' אבי שגיא. הוא משוכנע שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל ביצעו שגיאה גסה כשהתגוללו על חותמי המכתבים; מסמן את יוצאי אותה ציונות דתית של פעם כמי שמובילים אותנו למחוזות משיחיים של נקמה; מזכיר את ספיחי ותוצאות הכיבוש שהביא לדה-הומניזציה של מיליוני בני אדם חסרי הגנה, בלתי מעורבים וגם חפים מפשע; ודיברנו גם על החרבת הבסיס הרעיוני והמעשי שעליו קמה מדינת ישראל ומה שהיא אולי הייתה עד לששת הימים בכלל ומאז ה-7 באוקטובר בפרט. שלטון סף-דיקטטורי מוביל את כולנו לתהום ולשותפים בכוח בביצוע פשעי מלחמה