הגמ' במס' סוטה אומרת בנוגע לעצת פרעה "הבה נתחכמה לו" [בראשון דפ' שמות] "ג' היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח (מכיון שאמר נגד פרעה) זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". וי"ל בתור "פורים-תורה" [כנראה בקשר לההצבעה ב"כנסת" בענין "חוק השבות"]: לכאו' ישנו "לימוד זכות" על בלעם – הלא בתור "יועצו של פרעה" הי' חייב לייעץ לפרעה מהו טובתו של מצרים?! אלא מכיון שהוא הי' "יודע מחזה א-ל", וידע ש"הנוגע בכם כנוגע בבת עינו", הרי ידע שבאמת אי"ז טובת מצרים, והי' חייב לומר זאת למלך מצרים, אלא שפחד "להתחיל עם גוי"! וכ"ה בנוגע לאיוב: הטענה כלפיו אינה מדוע לא השתדל לבטל את הגזירה, אלא מדוע "שתק". וע"ז, לכאו', ישנו "לימוד זכות" – מדוע יביע דיעה ובכך "לעצבן" צד א', מוטב שישתוק ובכך ימצוא חן בעיני ב' הצדדים כי כל צד יחשוב שהוא ידידו! אומרת תורה שזה ש"שתק" גרוע יותר מזה שלא השתדל לבטל את הגזירה – מדוע שתקת?! בהשג"פ עשו אותך ל"יועץ" – תביע דיעה! [המשך יבוא]

ב' חלקים משיחת מוצאי פורים ה'תשל"א

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=12-01-2025

Regarding the verse (at the beginning of Parashas Shemos), “Come, let us deal wisely with them…”, the Gemara says in Sotah, “Three were involved in that counsel, Bilam, Iyov, and Yisro. Bilam, who advised [to kill all sons born to the Jewish people], was killed. Iyov, who was silent, was punished with suffering. Yisro, who fled (because he spoke against Pharaoh), merited that his descendants sat in the Lishkas HaGazis.” It could be said as a “Purim-Torah” [apparently in connection with the recent vote in the Knesset regarding the Law of Return] that seemingly, there’s a defense for Bilam in that his obligation as Pharaoh’s adviser was to tell him what was in Egypt’s best interest, not what was in the Jews’ best interest. But since he was one who “knew the vision of G-d,” and understood that “One who touches them is like one who touches the apple of His eye,” he knew that ultimately, the decree was not in Egypt’s best interest. Therefore, he should have told Pharaoh not to pass the decree, but he didn’t want to provoke the king. Similarly, regarding Iyov: The charge against him isn’t that he didn’t try to annul the decree, but the fact that he was silent. This, too, seems to have a defense – why should he express an opinion on the matter and thereby raise the ire of one side? Better to remain silent and make both sides happy, so that everyone thinks he is their friend! But the Torah says that the fact that he remained silent is even worse than failing to try and stop the decree – why were you silent?! By Divine Providence you were appointed as an adviser – so state your opinion! [To be continued.]

2 excerpts from sichah of Motzaei Purim 5731

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=12-01-2025

המנהג דאמירת "דברי כבושין" ביום התענית קשור עם זה שענין התענית הוא "מדרכי התשובה", שזה צ"ל באופן שפועלים זאת גם על הזולת ועל הרבים; ענינו המיוחד של עשרה בטבת: בנוגע למאורע שבגללו נקבע הצום נאמר "סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים, דבזה מתבטא שייכותו ל"עיצומו של היום" דיוהכ"פ, ומזה למדים שאילו הי' עשרה בטבת חל בשבת לא היו יכולים לדחות הצום. סיבת יחודו של עשרה בטבת משאר הצומות מובן בפשטות: כל השתלשלות המאורעות דד' הצומות התחיל במאורע דעשרה בטבת שבו "סמך מלך בבל אל ירושלים" (מתוך תקוה שזה יעורר אותם לעשות תשובה ולמנוע את המאורע ד"הובקעה העיר" שלאח"ז וכו'). וכמו שמבין גם פשוט שבפשוטים עד כמה נוגע התחלת הענין, ואם לא מונעים זאת – ה"ז כולל כבר כל השתלשלות המאורעות שיבאו מזה בדרך הטבע. ומזה מובן גם גודל הענין דביטול צום זה והפיכת ה"גולה" ל"גאולה".

ב' חלקים משיחת יום ה' פ' ויחי, עשרה בטבת – יהפך לשמחה – ה'תשמ"ה, בבית הכנסת, לאחרי תפלת מנחה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=10-01-2025

The custom of giving “words of reproof” on a fast day is connected to the fact that a fast day is “among the ways of repentance,” which must be done in a manner that impacts not only oneself, but others and the entire community as well. The unique significance of Asarah B’Teves is expressed in the verse, “The king of Bavel has laid siege to Yerushalayim on this very day” – the same expression used in connection with Yom Kippur, emphasizing the day’s connection to “the essence of the day,” of Yom Kippur (from which we derive that if Asarah B’Teves were to fall on Shabbos, we would fast on Shabbos just like we do when Yom Kippur falls on Shabbos). The reason that Asarah B’Teves is unique in this way can be understood simply: because the entire sequence of events leading to all four fasts began with siege on Asarah B’Teves (with the hope that the siege would awaken the people to do teshuvah, thereby preventing the subsequent events). Even the simplest person understands how important it is to stop a problem at the beginning, and that if you don’t, the beginning already encompasses all the consequences that naturally result from it. Conversely, from this we also understand the greatness of Asarah B’Teves being nullified and transformed from exile to redemption.

2 excerpts from sichah of Thursday, Parashas Vayechi 5745, after Mincha

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=10-01-2025

לעילוי נשמת ר' מתתיהו ב"ר יצחק יעקב ע"ה, נפטר י"א טבת ה'תשמ"ח. תנצב"ה.

נדבת בנו ר' יצחק יעקב שי' חאריטאן

על קביעת הגמ' "יעקב אבינו לא מת" [כמ"ש רש"י בשישי דפ' ויחי] מקשה הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וכו'"? ומתרצת ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", ולכאו' שני דברים אלו הם דבר והיפוכו?! אלא ע"י ש"זרעו בחיים" משתנה המציאות שהיתה בעבר. משל למה הדבר דומה למי שמחליף את לבושיו מכלי כסף לכלי זהב, הנה אף שבאותו רגע שלא הי' עליו שום לבוש הי' לו חסרון, אבל כשמתלבש בכלי הזהב, הנה אדרבה – עי"ז ניתוסף עילוי בו. ועד"ז חיי יעקב הוא נשמתו, שבה מקיים את שליחותו בעוה"ז להעמיד את העם היהודי, והגוף שלו הי' רק בבחי' לבוש וטפל לנשמתו. ולכן אע"פ שכשנלקח ממנו גופו, ה"לבוש", הי' "חנטו חנטייא וכו'", כי באותו זמן לא הי' לו את האפשרות לקיים את שליחותו, אבל לאח"ז כש"זרעו בחיים", תכלית העילוי של עבודת חיי יעקב, נשמתו – הרי עי"ז "הוא בחיים"!

ג' חלקים משיחת י' שבט ה'תשכ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=09-01-2025

Regarding the fact that “Yaakov Avinu did not die” (as Rashi cites in shishi of Parashas Vayechi), the Gemara asks, “Was it for nothing that the eulogizers eulogized and the embalmers embalmed…?” The Gemara answers, “Just as his seed is alive, he too is alive.” This tells us that when “his seed is alive” it changes the reality of the past. This can be compared to someone who changes his clothing from silver to gold: in the interim, before putting on the new clothing, he is lacking, but when he puts on the new clothing, he has gained. Similarly, Yaakov’s life was his soul, with which he fulfilled his mission in this world of establishing the Jewish people, while his body was merely a garment for and secondary to his soul. Therefore, while it’s true that when his body (the garment) departed from this world it was embalmed etc., because in the interim he wasn’t able to fulfill his mission, but afterwards, when “his seed is alive” – which is the pinnacle of the service of Yaakov’s life –the result is that he is alive.

3 excerpts from sichah of 10 Shevat 5723

For a transcript in English of the Sicha: https://thedailysicha.com/?date=09-01-2025